עד שנות השמונים המודל הקיבוצי שלט בחדרי האוכל במרבית ממקומות העבודה בארץ – עגלה מחוממת לחלוקת מנות עיקריות, עגלה לתוספות חמות, עגלה לסלטים ועמדת משקאות. עם כניסתן של חברות בינלאומיות (לדוגמה המפעל של חברת אינטל שהוקם בירושלים ב-1981 והיה הסנונית הראשונה) ופריחת ההיי-טק הישראלי, תנאי העבודה בחברות השונות השתנו – ארוחת הצהריים הפכה להיות חוויה קולינרית. התפישה הזו זלגה מחברות ההיי-טק היישר אל מפעלי ייצור, למוסדות ממשלה ולמוסדות ציבוריים שונים.

רוב חדרי האוכל היום מקבלים את המזון רובו ככולו מחברות קייטרינג, כך שבמקום עצמו לא יהיה מטבח מייצר, אלא מטבח חימום מתוגבר, בו מתבצע חימום המזון המוכן המגיע מבחוץ, ופונקציות שונות של טיגון וצלייה. הדגש הוא על הגשת מזון מגוון ככל האפשר, בצורה אסתטית ובמינימום צפיפות ומאמץ של הסועד.

חדרי האוכל הגדולים היום קרובים יותר לחדרי אוכל במלונות פאר, מאשר לאווירה הקיבוצית של חדרי האוכל של פעם. חדר האוכל הענק אשר תכננו עבור חברת אינטל בקריית גת (אשר עיצב במידה רבה את פני חדרי האוכל המוסדיים מאז) שאב את השראתו מחצרות הגשה בנוסח Marche, בהם עומדות בפני הסועד אפשרויות מזון רבות, שחלקו אף מתבשל בישול סופי לנגד עיניו. בפני הסועד יש בחירה של 5 עמדות למנות עיקריות – כאשר חלק מעבודת ההכנה מתבצעת בתוך חדר האוכל, בקו בישול אחורי וחלקו בחזית, ב"עמדת שף". נוסף על כך, ישנן מספר עמדות לתוספות חמות וקרות, עמדות למרקים, ללחמים, למנות אחרונות (כולל עמדה בה מוכנים קינוחים לפי הזמנה) ולשתייה, וכמובן, עמדת פינוי כלי האוכל באמצעות מסוע, המונע היווצרות עומס ביציאה.

עיצוב ובניית אתרים webthenet