שמיל – כי זה השם בו הכירו אותו כולם – היה ממייסדי קיבוץ נחשון. בשנותיו הראשונות בקיבוץ עבד במסגריה, שם פיתח מתקנים שונים לייעול העבודה בשדות הקיבוץ ובענפי החי – פיתוחים עליהם אף זכה בשנת 1954 בפרס קפלן. שמיל מילא במהלך השנים הבאות מספר תפקידי ניהול בקיבוץ, אולם גאוותו וייחודו המקצועיים היו מאז ומעולם בתחום התכנון. הוא החל לעבוד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, שם התחיל בתכנון מחסני בגדים (שהפכו לסטנדרט בכל התנועה הקיבוצית), אולם במהרה החל להתרכז בתחום תכנון מטבחים וחדרי אוכל קיבוציים. בשנת 1976 חזר סופית לקיבוץ, והקים את חברת "נחשון תכנון מערכות מזון", אשר שינתה את שמה במהלך השנים ל"נחשון תכנון מטבחים".

שמיל נחשב לאחד האבות המייסדים של תכנון המטבחים המוסדיים בארץ – מחדרי אוכל קיבוציים הוא עבר לבתי חולים ולשוק המוסדי. מוחו החריף, אהבת הלימוד והשמחה בה היה "מתלבש" על כל אתגר תכנוני הביאו לכך שהוא נחשב לאחד מטובי המתכננים בארץ לכל אורך שנות עבודתו, והכתובת הראשונה לכל פרויקט המכבד את עצמו.

מעבר לסגולותיו המקצועיות, שמיל היה אדם שאהב – וידע איך – לעבוד עם אנשים אחרים ולהנחיל להם את הידע שלו. במשרד שהקים בצריף בשולי הקיבוץ הצטרפו אליו תחילה עמרית, בת קיבוץ צעירה שהשתחררה מהצבא, ויוסף – "יקה" מגרעין דרום-אפריקאי שעזב באי-רצון את הלול החביב עליו אך הפך במהרה לשותף לדרך ומתכנן בעל שם עולמי בתחום המלונאות. "המשרד הטכני" (כפי שכונה בקיבוץ) – כבר לא בצריף, אך עדיין ביתי –  הפך לכתובת מועדפת עבור חברי הקיבוץ שחיפשו להתפתח מעבר לעבודה בגד"ש או בדיר; כולם למדו והתפתחו לצידו של שמיל, אשר מעולם לא ביקש להטיל את צילו, היה זמין תמיד למתן עצה ולסיוע לכל שואל, תמיד עם סבלנות שלא-נגמרת ורצון אמיתי לשמוע, להבין ולעזור.

מנהלי המשק בנחשון לא תמיד התלהבו מהמתרחש במשרד; שמיל, קיבוצניק אמיתי שכמותו, התעניין יותר בעבודה מאשר בגביית הכסף המגיע בגינה. את הרווחים מחידושים שפיתח בתחום ההסעדה ראו אחרים – שמיל אהב את האתגר ואת העבודה עצמה, ואת המשרד שגדל ואת חברי הקיבוץ שמצאו בזכותו פרנסה ואף קריירה. נהלים שהיו מקובלים בשוק – כמו לקיחת "אחוזים" מספקי ציוד – היו שנואים עליו, מנוגדים לתפיסת עולמו, אולי כשרים אך בהחלט מסריחים: לא אצלנו! וכך, כאשר הקיבוץ כולו עבר תהליך הפרטה, מנהלי המשק העדיפו להעביר את החברה – ואת כאבי הראש הפיננסיים – לידי עובדיה בני הקיבוץ.

מהפריחה שבאה בעקבות היציאה מתחת לכנפי הקיבוץ שמיל כבר לא זכה להנות – הוא נפטר בשנת 2012, לאחר מחלה קצרה. אולם זכרו ומורשתו חיים איתנו עד היום. אנשים רבים בתחום תכנון המטבחים מגדירים עצמם "ממשיכי דרכו" של שמיל – הוכחה להערכה הרבה לה זכה מכל מי שבא איתו במגע: כשותף לדרך, כמתחרה וכלקוח. אולם, לא פחות מכך, זו עדות לאהבה הרבה שהאיש הזה זכה לה בימי חייו, ולכך שזיכרו יישאר עימנו עוד שנים רבות.

שינוי גודל גופנים